החלטה בתיק ת"א 6147-11-10

1.         מזה שנים רבות מנהלים הצדדים הליכים משפטיים רבים שהתפרשו על פני מספר ערכאות. כעת עומדת לדיון תביעתם של הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית של ירושלים (להלן: "הפטריארכיה") ויוסף נעמאן נאסר (להלן: "יוסף").  תביעה זו שהוגשה ביום 3/11/2010 עוסקת בזכויות הבעלות בחלקה הידועה כגוש 19205 חלקה 20 (להלן: "חלקה 20").

2.         כפי שיפורט להלן, ההליכים בתיק זה הינם המשכם של הליכים קודמים שבין הצדדים. הדיון בתיק נקבע לשמיעת ראיות לימים 22/4/13 ו - 29/4/13, אולם לפני ימים ספורים הגישו הנתבעים בקשה לסילוקה של התביעה על הסף ולמחיקת תצהירי התובעים או חלקים מהם. לפיכך, החלטה בבקשה ובמחלוקות הדיוניות שהתבררו בדיון, נדרשת לשם הגדרת השאלות שיש לדון בהן וסדרי הדיון.

רקע

3.         כדי להבין את המחלוקת אתאר בקצרה את הרקע לדיון ואסקור באופן קצר את ההליכים הרלבנטיים להליך זה.

            חלקה 20 מצויה בכפר סמיע והיא רשומה על שמו של נעמאן נאסר ז"ל, אביו של יוסף (להלן "נעמאן"). יוסף, כמו אביו, הינו מחברי העדה היוונית (רומית) אורתודוכסית. בשנת 1981 נערכו שני מסמכים להם היה יוסף צד; האחד, מסמך המכונה ייפוי כוח שנחתם ביום 16/10/81 ולפיו ייפתה הפטריארכיה (כך לפחות לטענת התובעים) את כוחו של יוסף לשמש כבא כוח העדה בכפר. במסגרת זו ניתנו ליוסף סמכויות לניהול נכסי העדה ובהם אדמות הווקף של העדה בכפר. עוד ניתנה ליוסף סמכות לפקח על בניית כנסיה בכפר; השני, הסכם שנחתם ביום 10/12/81 ולפיו העביר המנוח נעמאן את זכויותיו בחלקה 20 ל"עדה האורתודוכסית בכפר סמיע" שיוצגה על ידי בנו, יוסף. בתמורה התחייבה העדה הנוצרית להעביר למנוח נעמאן את זכויותיה בחלקה 59 בגוש 19204, המצויה אף היא בשטח הכפר.

4.         לאחר חתימת מסמכים אלו החלו העבודות לבניית כנסיה ובית תרבות בחלקה 20 הנ"ל. עבודות אלו לא הסתיימו מעולם ומבני הכנסייה ובית התרבות, שנועדו לרווחת תושבי הכפר חברי העדה, לא הושלמו.

            הליכי הבנייה הופסקו בשל מחלוקות שהתגלעו בין הפטריארכיה, המשמשת כנציגת העדה בישראל עוד מזמן השלטון העותומאני, לבין הנתבעים שהם חברי ועד שהתאגד על ידי חברי העדה תושבי הכפר. המחלוקות בין הצדדים נגעו לשאלה מיהם בעלי הזכויות בנכסי מקרקעין שונים המצויים בכפר; האם הפטריארכיה כנציגת העדה בישראל, או חברי הוועד שהם נציגי ונאמני חברי העדה בכפר.

5.         בשנת 1993 פעל יוסף על מנת לרשום הערת אזהרה בדבר הזכויות שהועברו בהסכמים בינו לבין העדה הנוצרית. בבקשה לרישום הערת אזהרה נרשמה הפטריארכיה כזכאית לקבלת הזכויות במקרקעין. בעקבות זאת הגישו חברי ועד העדה תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת (תיק 73/95. תחילה הוגשה התביעה לבית המשפט בחיפה בתיק 670/93 שהועבר לנצרת). בתביעתם עתרו חברי הוועד לקבוע כי על פי הסכם החליפין הועברו הזכויות בחלקה 20 לוועד העדה ולא לפטריארכיה.

6.         בשנת 1995 הגיש יוסף תביעה לבית משפט זה בתיק 832/95 בה עתר לקבוע כי הינו נציג הפטריארכיה וכי חברי הועד מנועים מלהפריע לו לנהל את נכסי העדה. עוד טען כי התאגדות הנתבעים בוועד נעשתה שלא כדין. חברי הוועד מצדם הגישו תביעה שכנגד בה עתרו להצהיר כי חלקות אדמה שונות המצויות ברחבי הכפר, הוקנו בנאמנות לבאי כוח העדה המקומית בכפר. כן ביקשו לאסור על הפטריארכיה ועל יוסף, נציגה, לפעול בנכסי העדה שבכפר.

7.         תביעה זו הובאה לדיון בפני כב' השופט ד' ביין. בכתב התביעה שכנגד ובנספח לו פורטו חלקות המקרקעין שלגביהן ביקשו הנתבעים כי תינתן ההצהרה המבוקשת. חלקה 20 אינה מופיעה ברשימת החלקות שפורטו בדפוס בנספח לכתב התביעה שכנגד. חלקה 59, שהיא כאמור חלקת התמורה בעסקת החליפין, מופיעה ברשימה. עם זאת, טוענים הנתבעים כי חלקה 20 הוספה לרשימה בכתב ידו של עו"ד מנסור - בא כוחם.

8.         ביום 12/2/96 ניתן פסק דינו של כב' השופט ביין. השופט ביין דחה את תביעתו של יוסף וקיבל את התביעה שכנגד והצהיר כי חברי העדה בכפר הם הבעלים של חלקות המקרקעין שבמחלוקת (להלן: "פסק דין ביין") . בפסק דין ביין פורטו (בעמ' 15) רשימת החלקות נשוא הפסק.  חלקה 20 לא נכללה בהן.

            ימים ספורים לאחר מתן פסק דין ביין הגישו הנתבעים בקשה לתיקון טעויות סופר שנמצאו בפסק הדין. בין היתר ביקשו לתקן את רשימת החלקות ולהוסיף את חלקה 20. ביום 6/3/96 ניתן צו המורה על תיקון פסק הדין כמבוקש (להלן "החלטת התיקון"). קיימת מחלוקת בין הצדדים, האם התיקון נעשה על פי הסכמה של בא כוחו של יוסף אם לאו (קיימת תרשומת של מזכירות השופט ביין לפיה עו"ד שקור ז"ל, בא כוחו של יוסף, הסכים לתיקון). ביום 9/6/96 נחתמה על ידי הרשם גרשון פסיקתה ובה נכללה חלקה 20 ברשימת החלקות שהוקנו בנאמנות לבאי כוח העדה בכפר.

9.         על פסק דין זה הוגשו שני ערעורים לבית המשפט העליון, ע"א 2369/96 וע"א 2377/96. הדיון בערעורים אלו התעכב שנים ארוכות על רקע חילופי פטריארכים וניסיונות פשרה בין הצדדים. בין הפטריארכיה לבין באי כוח העדה בכפר נחתמו שני הסכמים שנועדו להסדיר את המחלוקות ביניהם; האחד מיום 18/7/03 (כונה "הסכם הפשרה") והשני מיום 10/12/04 (כונה "הסכם המימוש") (שני ההסכמים להלן "הסכמי הפשרה"). ביום 4/1/2005 הוגשו הסכמי הפשרה לאישור בית המשפט העליון. בבקשה לאישור הסכמי הפשרה נאמר כי יוסף אינו נציגה של הפטריארכיה "[...] לאחר שבעבר ניטלו ממנו סמכויותיו על-ידה". כן נאמר כי יוסף מתנגד להסכמי הפשרה וכי טרם אישורם תינתן ליוסף האפשרות להעלות טענותיו בעניין זה.

10.        יוסף התנגד לאישורם של הסכמי הפשרה וטען בין היתר כי ההסכמים לא אושרו על ידי הגורמים המוסמכים בפטריארכיה ובהם הסינוד הקדוש. בתחילה טענה הפטריארכיה כי ההסכמים הינם תקפים וכי לא נפל פגם בכריתתם, אולם מאוחר יותר, עם שינויי ההנהגה ומינוי פטריארך חדש, שינתה את עמדתה והצטרפה לטענותיו של יוסף בדבר הפגמים בכריתת ההסכם.

            חשוב לציין כי אף שהפטריארכיה לא הייתה צד להליכים בבית המשפט המחוזי בחיפה בפני כב' השופט ביין היא ביקשה להצטרף לדיון בערעור. כמו כן, חשוב לציין כי במקביל להליכים אלו התנהלו הליכים נוספים בבתי המשפט ובהם הליך בבית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 4569/97 ובבית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 5358/03. לצורך החלטה זו אין צורך לפרט את ההליכים בתיקים אלו.

11.        ביום 30/4/09 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 2369/96 ו- 2377/96. בפסק הדין לא הוכרעו הטענות בערעורים לגופן. בית המשפט העליון סבר כי תחילה יש לבחון את תוקף הסכמי הפשרה וכך הורה: 

"בהינתן האמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי המסלול הראוי להתרת הסבך שנוצר הוא על דרך של קיום בירור ממצה, עובדתי ומשפטי, בו תועלנה טענות כל הצדדים (לרבות המדינה) בעניין תוקף הסכם הפשרה והסכם המימוש ונראה כי אין מי שיחלוק על כך שבית משפט זה כערכאת ערעור איננו הערכאה המתאימה לעריכת בירור ממצה כאמור. אכסניה לבירור כזה יכול לשמש ההליך בת"א 5358/03 שהגיש בזמנו נאסר לבית המשפט המחוזי בירושלים והדיון בו הופסק על-פי תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, או כל הליך אחר שיבחר מי מן הצדדים לנקוט ובכלל זה המשיבים הדבקים, כאמור, בהסדר הפשרה וחפצים באכיפתו. בהקשר זה ראוי להדגיש כי אי מתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה על-ידינו, מן הטעמים שפורטו לעיל, אינו מונע מן הצד הדבק בהסכם (המשיבים בענייננו) להגיש תובענה בעילה חוזית לבית המשפט המוסמך על יסוד אותו הסכם עליו חלים דיני החוזים הכלליים (ראו: עניין חיים, 571; עניין אהרון, פיסקה 3; השוו נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי 330 (תשנ"א))".

בית המשפט הוסיף והבהיר כי אם ייקבע בהליך כלשהו כי הסכמי הפשרה אינם בתוקף ניתן יהיה לשוב ולדון בערעורים על פסק דין ביין. בהחלטת הבהרה מיום 12/8/09 הוסיף בית המשפט העליון והדגיש כי "[...] ככל שבמסגרת הליך מן ההליכים הנזכרים בפסקה 18 לפסק הדין מיום 30/4/09 ייקבע שאין תוקף מחייב להסכם הפשרה ולהסכם המימוש ניתן יהיה לשוב ולעתור לחידוש הליכי הערעורים שבכאן שנמחקו [...]".

יצוין כי בית המשפט העליון לא קצב זמן להגשת הליך בעניין הסכמי הפשרה והותיר לצדדים לקבוע כיצד ימשכו ההליכים.